<h1>הבתים — שערי איסור הוצאה שער ששה עשר</h1>
<h2>דף נא:</h2>
מותר למשוך הבהמה במתג ורסן שלה בר"ה, והוא שתהא ראויה לאותו הרסן, כגון שיר לסוס ואפסר לגמל וחטם (לאנקה) [לנאקה] וסוגר לכלב. אבל אם הוציא בהמה במתג שאינה משתמרת בו, כגון שקשר חבל בפי הסוס, או במתג שאינה צריכה לו אלא משתמרת בפחות ממנו כגון שהוציא חמור בשיר של סוס או חתול בסוגר, ה"ז משוי, שכל שמירה מעולה או שמירה פחותה משוי הוא לה. לשון רבינו משה. והראב"ד כתב ששמירה מעולה אינה משוי. והרב בעל [המאור] כתב, שכל שמירה שדרכה בכך מותר, אבל שמירה מעולה שאין דרכה בכך אסור. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר. לפיכך אין מוציאין הסוס בפרומביא שבפיו, שזה שמירה מעולה. והרב בעל השלמה כתב, שאחר שאנו רואים שאינם משתמרים בחבל או באפסר, שמירה הראויה היא פרומביא. ונראין דבריו באותן שאין לו שמירה אלא בפרומביא. וכתב הר"ם עז שחקק לה בקרניה יוצאה באפסר הקשור בחקק בשבת. ואם תחבו בזקנה אסור, שמא תנתחנו ויביאנו בידו בר"ה. וכן כל כיוצא בזה עד כאן. ויש מי שפסק שאם תחבה בזקנה מותר, שהדבר בספק והולכין להקל. ופסק הר"ם נראה לנו עיקר.
<h2>דף נב:</h2>
הזכרים יוצאים בעור הקשור להם על זכרותם כדי שלא יעלו על הנקבות, ובעור הקשור להם על לביהם כדי שלא יפלו עליהם זאבים ובמטלניות המרוקמות שמיפין אותן בהם, לשון רבינו משה. כתב הראב"ד שמטלניות המרוקמות אסור לצאת בהם, שכל לנוי אסור. ויראה לי, שלא אמרו זה אלא בדבר שנושאים אותו לפרקים, אבל בדבר שנושאים אותו כל שעה אין זה עשוי לנוי. ויש מי שאמר שהזכרים שקושרים אותם שנים שנים שלא יברחו, או שקושרים רגליהם זה בזה מותר לצאת בהם בשבת כן. וכתב הר"ם הרחלים יוצאות ואליה שלהם קשורה למעלה על גבן כדי שיעלו עליהן זכרים או קשורה למטה כדי שלא [יעלו] עליהם הזכרים, ויוצאות מלופפות במטלניות כדי שיהיה הצמר שלהן נקי. והעזים יוצאות [ודדיהן] קשורות כדי שייבש מהם החלב. . [אבל ] אם קשרן כדי שלא יצא החלב עד שיחלוב אותו לערב הרי אלו לא יצאו. ע"כ. ויש מי שכתב שאם קושרים עור בדדיהם כדי שלא יתנדנדו הדדין וימלאו חלב אסור. ויש מי שפסק שבין לייבש בין לחלב אסור, מפני שאין מכירין איזה לייבש ואיזה לחלוב. ולא נתברר לי.
<h2>דף נג.</h2>
אין החמור יוצא באוכף אע"פ שקשור לו מע"ש, ולא יצא הסוס בזנב שועל ולא בזהורית שבין עיניו, ולא תצא בהמה בקרסטל שבפיה ולא בסנדל שברגליה ולא בקמיע שאינו מומחה לבהמה. אבל יוצאה היא באגד שע"ג מכה ובקשקשים שע"ג השבר ובשליא המדולדלת בה. ופוקק לה זוג שבצוארה ומטיילת בו בחצר. ונותן מרדעת על החמור בשבת [ומטייל] בחצר. אבל אין תולין לה קרסטל בפיה בשבת. לשון רבינו משה. וחמור יוצא במרדעת בזמן שהיא קשורה לו מערב שבת, שאין זה משוי וצריך הוא לו לחממו, אבל באוכף אסור, מפני שאין דרכו באוכף אלא לישא עליו משוי. ויש מן הגדולים שכתב שאוכף הסוס העשוי לרכיבה, אם הוא קשור מערב שבת או קשרו גוי יוצאין בהם, שאין האוכף עשוי לישא עליו משוי אלא לרכיבה, ולא נחשב הרוכב למשוי שהחי נושא את עצמו. ואין נראה כן, שמ"מ האוכף עצמו משוי הוא. ואסור לקשור המרדעת על החמור כשרוצה לטייל בו בחצר, מפני שאסור להשתמש בבעלי חיים וכשקושרו יהיה נסמך על צדי בהמה. אבל בנתינת האפסר או הפרומביא אין בו תשמיש שא"צ לסמוך על הבהמה בנתינת האפסר או על הפרומביא. ויש מי שאמר שגם זה אסור אלא אם [כן] הוא קשור מערב שבת. וזה אינו נראה. מותר לתלות טרסקל בעגלים וסייחים קטנים בחצר, והוא שתולין בהם סל שאוכלין בו מפני שאינם יכולים לשוח ולאכול בקרקע אלא בצער גדול. אבל בבהמות גדולות אסור. ובקצת ספרים נמצא "קלסתר". ויש מי שביאר כמו קלסתר פנים, והוא שעושין לסייחים קלסתר פנים לשמרם מן הקור ומן החום. והראשון עיקר.
<h2>דף נד.</h2>
לא יקשור גמלים זה בזה וימשוך. אפילו [היו קשורים] מערב שבת אין נמשכין בשבת. אבל מכניס הוא חבלים לתוך ידו, והוא שלא יצא [חבל] מחת ידו טפח. וצריך שיהיה החבל שבפי הבהמה על ידו גבוה מן הארץ טפח או יתר. ומפני מה לא ימשוך גמלים הקשורים זה בזה, מפני שהוא נראה כמי שמוליכן לשוק שמוכרין בו הבהמות או שמשחקים בהם שם. ומפני זה לא תצא בהמה בזוג שבצוארה, ואפילו היה פקוק שאין לו קול. לשון רבינו משה.
<h2>דף נח.</h2>
לא תצא בהמה בזוג שבכסותה [ולא בחותם שבצוארה ולא בחותם שבכסותה] ולא ברצועה שברגליה, ולא בסולם שבצוארה, ואין החמור יוצא במרדעת שלו אא"כ היתה קשורה לו מע"ש, ולא יצא הגמל במטולטלת התלויה לו בכרכשתו או בזנבו אא"כ היתה קשורה בזנבו וחוטרתו, ולא יצא הגמל עקוד יד ולא עקוד רגל, וכן בשאר כל בהמה. ואין התרנגולין יוצאין בחוטין, ולא ברצועות שברגליהן, ואין הכבשים יוצאים [בעגלה שתחת אליה שלהם, ואין הכבשות יוצאות] בעצים שמניחין בחוטמן כדי שיתעטשו ויפלו התולעים שבמוחן, ואין העגל יוצא בעול קטן שמניחין לו על צוארו כדי שיכנע ויהיה נוח לחרישה, ולא תצא בהמה בסבכה שמניחין לה בפיה כדי שלא תשוך או כדי שלא תאכל, ולא תצא פרה בעור הקופר שמניחין לה על דדיה שלא ינק ממנה השרץ כשהיא ישינה, ולא תצא ברצועה שבין קרניה בין לנוי בין לשמר. לשון רבינו משה. יש מי שאמר שלא אסרו לנוי אלא דבר שאין עושין כן בחול רוב בני אדם כגון זהורית שבין עיניו וכיוצא בזה, אבל נוי אחר שנהגו רוב בני אדם לעשות כן בחול מותר, ולא נתברר לי.
<h2>דף קנד.</h2>
אסור להוציא משא על הבהמה, שנאמר למען ינוח שורך וחמורך. אחד שור ואחד חמור ואחד בהמה חיה ועוף. ואם הוציא על הבהמה, אע"פ שהוא מצווה בשביתתה, אינו לוקה לפי שאיסורו בא מכלל עשה. לפיכך המחמר אחר בהמתו בשבת, והיה עליה משוי, פטור. והלא לאו זה מפורש בתורה שנאמר לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ובהמתך, שלא יחרוש בה וכיוצא בזה בחרישה, ונמצא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו. לשון רבינו משה.
